יום רביעי, 27 בינואר 2016

הקול, העור והיאוש

הריאות

במאמר זה נדבר על הריאות. איבר חיוני ביותר, שמכניס אויר לגוף, לוקח ממנו את החמצן, ושולח אותו לתאים. וגם מפנה מהגוף את הפחמן הדו חמצני הרעיל לנו. אם כך הריאות הוא האיבר הפנימי היחיד, שמקיים מגע של קשר גומלין עם העולם. לפי הרפואה הסינית, הריאות אחראיות על האנרגיה שמגינה עלינו מפלישות של ששה תוקפים חיצוניים: יובש, לחות, רוח, קור, חום ואש. כאשר האנרגיה נחלשת, הגורמים הנ"ל יכולים לתקוף אותנו ביתר קלות.
כיוון שהריאות קשורות לקשר שלנו עם העולם, מצבי חוסר איזון בריאות יבואו לידי ביטוי גם בחלקים היותר חיצוניים שלנו, ובקשר שלנו לסביבה. למשל:

הדיבור - כאשר האנרגיה של הריאות תקינה, אדם ידבר בקול צלול וברור. אם אדם מדבר בקול חלש באופן קבוע- זה מעיד על אנרגיה חלשה של הריאות, ולעיתים על ויתור מלהשפיע על הסביבה ולהשאיר בה חותם. אדם עם קול חזק, שלא פרופורציונאלי למרחק מהשומע, מעיד לעיתים על סביבה שלא היתה קשובה לאדם. הוא היה צריך לצעוק כדי שישמעו אותו, וזה התקבע אצלו.

העור -  העור הוא איבר חיצוני שלנו, שכל הזמן בא במגע עם הסביבה. לכן יש לו קשר ברור לריאות. כאשר אנרגיית הריאות חלשה, תתכן השפעה על העור. כל מחלות העור קשורות לריאות, בחלקן מעורבים גם איברים נוספים.

שיער בגוף - כמו העור, כך גם שיער הגוף קשור לריאות. חוסר איזון לכיוון החוסר - עלול להתבטא בהלבנת שיער הגוף. חוסר איזוןלכיוון העודף עלול לבא לידי ביטוי בשיעור יתר בגוף.

אילו עוד ביטויים פיזיים של היחלשות הריאות נוכל לראות?

- עיטושים, שיעול,התעטשויות מגירויים, אנחות,הזעת יתר בגוף או העדר הזעה, בעיות כרוניות בסינוסים, אף סתום, אודם ונפיחות סביב האף, גרד וגירוי בעיניים, באף, בגרון ובחיך העליון, קוצר נשימה, נטיה להתקררויות.

אז מה גורם להחליש את הריאות שלנו, ואיך נוכל לחזק אותן?

התחושות שמחלישות את הריאות, קשורות למשפחת חוסר האונים: אובדן, נואשות, מחנק, כשלון, החמצה, אומללות, תבוסתנות, ותרנות, נטישה, דיכוי וכפייה וכו'.לעומתן תחושות שמחזקות את הריאות קשורות לקלילות, חופש, שחרור, הודיה, תושיה, חיוניות, יכולת, נצחון ומשמעות. 
למשל: אשה החלה להשתעל שיעול עמוק זמן לא רב לאחר שעברה הפלה. תחושת האובדן שהיא חוותה, החלישה את הריאות שלה, וזו היתה התוצאה. בהתאם, הרגש שמחליש את הריאות הוא היאוש. ככל שאדם מתרחק יותר מהרצון או מהחלום שלו, הוא מאבד תקווה והיאוש מחלחל בתוכו. היאוש רוכב על "הרמת ידיים" וכניעה, מתוך אמונה ש"מה שאני אעשה ממילא לא יעזור". כמו אותו גמד מ"פיט פט וטו" שתמיד היה זה שטען ש"לעולם, לעולם לעולם לא נוכל לצאת מכאן". אדם, שחווה חוויה ראשונית בילדות של עולם ללא השגחה ואהבה, כבר מתחיל עם חוסר תקווה. ועם הצטברות חוויות נוספות הוא נופל לזרועות היאוש. מעניין שדווקא היאוש, ולא העצב, הוא שמוביל אנשים לדכאון. כאשר אדם חווה אירוע שלילי בלתי נשלט, מאוד משמעותית הפרשנות שהוא נותן לאירוע. ככל שהייחוס שלו הוא יותר פנימי, כוללני ויציב, יש יותר סיכוי שהוא ילקה בדיכאון. למשל: "נכשלתי בבחינה כי אני פשוט טיפש" - זה ייחוס פנימי (אני אשם), כוללני (זה לא קשור רק למבחן), ויציב (תמיד הייתי ואשאר טיפש). אך אם הוא תולה את הכשלון במשהו חיצוני - "החברים אשמים כי היה רעש בכתה ולא יכולתי להתרכז" - היאוש לא ישלוט בו כי הוא מייחס את האירוע השלילי לגורם חיצוני (החברים) ספציפי (היה רעש באותו זמן) ולא יציב (אולי בפעם הבאה יהיה שקט). כמובן חשוב שיהיה איזון - שהייחוס החיצוני לא יגרום לו לא לקחת אחריות על מה שהוא כן יכול.

מה שמחזק את הריאות היא, כמובן, התקווה. יש לה משמעות ענקית בחיים שלנו. התקווה לא מוכנה להכנע לחוסר האונים ולמועקה. היא מחזיקה אותנו "מעל המים". לא סתם לאדם עם תקווה יש אורך נשימה, גם במובן הפיזי וגם במובן העמוק של יכולת להתסכל קדימה. התקווה נותנת לנו חיים ומשמעות. אפשר ללמוד מהספר של ויקטור פרנקל עד כמה זה נכון. התקווה לגאולה היא שהחזיקה את עם ישראל לאורך כל תקופת הגלות הארוכה והקשה.
מחקרים מראים שתקוה קשורה למטרות שניתן להשיג. לכן, כדי לפתח תקווה, כדאי להתחיל עם יעדים קטנים ברי ביצוע. כשאנשים מתחילים להשיג את המטרות הקרובות, הם מפתחים תקוה גם להשיג מטרות רחוקות יותר.
מחקרים אחרים הראו, שתקווה נמצאת במתאם גבוה עם אופטימיות, ושתיהן יחד קשורות לתוחלת חיים גבוהה יותר. זה לא פלא, כי כשיש תוחלת, יש גם אריכות ימים.